על חבל של אור

בנקודת המפגש שבין ים לשמיים, דמות בודדה צועדת על קו דק המתוח מעל המים. השמש השוקעת מציתה את האופק בזהב, והחבל הופך לחוט של אור הנפרש על פני המרחב. מתחת — עומק, תנועה, אי־ודאות. מעל — שמיים פתוחים. וביניהם — גוף אנושי אחד המחזיק איזון. הדימוי לוכד יותר ממעשה פיזי של שיווי משקל; הוא משקף מצב פנימי. האיזון כאן אינו נוקשות אלא אמון — הסכמה שקטה בין גוף לנשימה, בין כוח המשיכה לכוונה. הים רוטט בתנועה מתמדת, אך הדמות נותרת יציבה, תלויה בגיאומטריה שברירית של אור. על חבל של אור עוסקת בפגיעוּת ובאומץ, בהליכה קדימה למרות הרעד שמתחת. זוהי מדיטציה על נוכחות — על הקו העדין שכל אחד מאיתנו משרטט בין פחד לחופש, בין משקל לחסד, בין אדמה לאופק.