בוחרת בעומק

האור נמצא מאחוריה. היא יודעת את זה. היא בחרה את זה. בעוד קרני השמש פורצות מלמעלה ומציעות חמימות וכיוון — היא פונה גבה אליהן ושוחה קדימה, אל תוך הכחול הכהה שבו השקט מתעבה. לא מתוך בריחה. מתוך ידיעה שמה שהיא מחפשת נמצא דווקא שם. הגוף שלה יודע מה הוא עושה. כל תנועה מדודה, כל משאב נשמר. זו לא אומץ שמתעלם מהחשכה — זו שליטה שאינה זקוקה לאור כדי לדעת לאן ללכת. השחור והלבן אינם עיבוד — הם האמת של הרגע. הם מפשיטים את התמונה מכל הסחות דעת ומשאירים רק את מה שחשוב: האור שנשאר מאחור, החשכה שמחכה מלפנים, והדמות שבוחרת בכוונה את הכיוון שבו לא כולם היו הולכים. הרשת, החבל, אלפי הדגים — כולם עדים. לאישה שבחרה ללכת אל המקום שרוב האנשים מסתובבים ממנו. ולא רק שהגיעה — היא שייכת לו.