מירית בן נון

מירית בן נון חיה ביומיום לצד גיליונות נייר ומגשים עמוסי מרקרים אקריליים ועפרונות-שמן צבעוניים, המונחים על שולחן המטבח. אלפים מהם היא מרוקנת או שוחקת כדי למלא גיליונות נייר לבנים, בדרך-כלל בגודל A3, ברשת צפופה של דגמים קישוטיים, שמתפתלים, מצטלבים, נרקמים ומעטרים את הדמויות הזוהרות מתוכם. לילות לבנים וימים ארוכים היא מציירת באובססיביות של מי שגילתה את האמנות בעצמה, לא למדה באופן מסודר, אך יודעת היטב שמעשה הציור הוא כל חייה ועילת קיומה בעולם. הדחיפות ניכרת במילוי האינטנסיבי, בצבעוניות הזוהרת, בחושניות ובהנאה מהעשייה עצמה. מצעד הדוגמניות והדוגמנים הצועד בסך מגיב לחיים האורבניים, למסכי הטיק-טוק, לאינסטגרם ולעולם ההוליוודי-דיגיטלי. היא סוגדת לפולחני הסלבס ומגזימה עד גיחוך את התמכרותם לתדמית החיצונית, לפוזה, למחווה הזוהרת. יחד עם זאת, הנשים של מירית חוגגות את עצמן, מתעופפות, מתחצפות, דוחפות אצבע לעין ולאף, ומשמשות לה כאלטר-אגו מתחלף.