Matan Sivan

העבודה האמנותית שלי נובעת מתוך מבט רטרוספקטיבי על עצמי ומתוך צורך עמוק לבטא את עולמי הפנימי. עבורי, יצירה היא תהליך מתמשך של חקירה – ניסיון לבטא את נפש האדם דרך דימויים, דמויות וצבע. הדמויות בעבודותיי נולדות לעיתים מתוך אנשים שאני מכיר, מתוך מערכות יחסים וחוויות אישיות, אך הן אינן פורטרטים במובן הישיר בלבד. הצילום עבורי הוא אמצעי לביטוי של תהליכים פנימיים, של מצבים נפשיים ושל רבדים שונים של זהות אנושית. דרך הדימוי הצילומי אני מבקש להביא אל פני השטח תנועה פנימית של הנפש ולהעניק לה ביטוי חזותי עז ולעיתים גם מפורק. אני מאמין שכל אדם הוא עולם ומלואו. האמונה הזו עומדת בבסיס העבודה שלי ומובילה אותי להתבונן בדמויות שאני מצלם לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים — דרך המורכבות הרגשית, הסתירות הפנימיות והעומק הפסיכולוגי שהן נושאות. הצילום עבורי הוא דרך ליצור מפגש עם האדם המצולם ולתת מקום למורכבות הזאת, כך שהדימוי הופך למרחב שבו מתגלים רבדים שונים של החוויה האנושית. לאחר שנים רבות בהן הייתי בעצמי בתהליך טיפולי עמוק, בחרתי גם לעסוק בטיפול. החוויה הזו השפיעה באופן משמעותי על הגישה האמנותית שלי. העבודה הטיפולית לימדה אותי להתבונן באדם מתוך עמדה חומלת — עמדה שמנסה לראות את האדם על כל צדדיו: החזקים והשבירים, השלמים והסדוקים. מתוך המקום הזה אני ניגש גם אל הצילום: פחות מתוך ריכוז עצמי, ויותר מתוך ניסיון לפגוש את האחר, להקשיב לו, ולאפשר לנוכחות שלו ולביטויי הנפש שלו להופיע בתוך הדימוי. במובן זה, העבודה שלי מבקשת ליצור מרחב שבו אנשים יכולים להיות כפי שהם. אני מאפשר למאפיינים האישיים, לתנועות הנפשיות ולמתחים הפנימיים של הדמויות להתבטא באופן חופשי בתוך הפריים. דרך שימוש בצבע, בקומפוזיציה ובמבנה חזותי אני מנסה ללכוד רגעים של חשיפה רגשית ושל מורכבות אנושית — רגעים שבהם הזהות אינה יציבה או סגורה אלא נמצאת בתנועה. מבחינה אמנותית אני נשען על השפעות מהקוביזם ומהפיוצ’ריזם — זרמים שביקשו לפרק את המציאות לצורות, זוויות ותנועות שונות, ולהרכיב אותה מחדש. השפה הזו מאפשרת לי להתייחס אל המציאות לא כאל דבר קבוע ואחיד, אלא כאל מרחב נזיל, מרובה פנים ולעיתים גם שבור. דרך הצילום אני בוחן את האפשרות לפרק את הדימוי המוכר ולהרכיבו מחדש כך שיחשוף שכבות עומק נוספות של החוויה האנושית. העניין שלי בפירוק ובהרכבה מחדש של הדימוי קשור גם לאופן שבו אני מבין את החיים עצמם. החיים הם תהליך מתמשך של שינוי, של התפרקות ושל בנייה מחודשת. בעבודתי הטיפולית אני פוגש שוב ושוב את המקומות שבהם אנשים חווים שבר, בלבול ואי־ודאות, אך דווקא דרך המקומות הללו מתאפשרת לעיתים גם התרחבות של התודעה ושל היכולת להכיל מורכבות. הוודאות, בעיניי, היא דבר חמקמק מאוד ואולי אף בלתי ניתן להשגה בצורה מלאה. המציאות שבה אנו חיים מורכבת, משתנה ולעיתים סותרת את עצמה. לכן, בעבודות שלי אני מבקש לתת מקום דווקא לאי־הוודאות הזו. הדימויים המפורקים, הזוויות המרובות והמבנים המשתנים אינם רק בחירה אסתטית, אלא ניסיון לבטא אמת עמוקה יותר על החוויה האנושית. במובן מסוים, המציאות המפורקת היא המציאות האמיתית. רק כאשר אנו מכירים בשבר, בסתירות ובמורכבות שבתוכנו, אנו יכולים להתחיל לראות את האדם — ואת עצמנו — בצורה שלמה יותר.